רגשות אשם בהורות
נדמה שבלתי נמנע שעם הלידה, יגיע שק של רגשות אשם שקשור להחלטות שקבלנו.
השאלה היא מה אנחנו עושות עם השק הזה?
האם אנחנו פותחות אותו, מוציאות רגש ומפרקות אותו, או פשוט ממשיכות למלא את השק, ולסחוב אותו על גבינו לשארית חיינו?
אנחנו אנושיות!
אנחנו טועות!
אנחנו נטעה!
זו לא חולשה, זו לא בעיה, זה לא מראה על אוזלת יד או מעיד על היכולת שלנו להיות הורים.
זה אומר שהבנו שהורות היא תהליך, היא מסע.
אי אפשר לצעוד מבלי ללכלך את הנעליים, מבלי לסבול מדי פעם משפשפת או יבלת, זה חלק מהמסע, מהגדילה.
אתן כותבות לי והרבה פעמים מתנסחות במילים של רגשות אשם:
זה באשמתי, זה בגללי, אני גרמתי לזה, אני קלקלתי, אני הורסת..
מילים קשות!
יקרות למילים יש כוח! אם תסתובבו עם אמונה שאתן הורסות, פוגעות, גורמות נזק, אתן תטילו ספק ביכולת שלכן לקבל החלטה, בנוגע לגידול הילדים שלכן, ותהיו במצב בו כל הזמן תחפשו תשובות ואישורים מבחוץ.
מי מכיר את הילד שלכן יותר טוב מכן? מי יודע אינטואיטיבית איך להחזיק אותו, מה מנחם אותו?
בחרתן דרך? היא התגלתה כלא מתאימה (שימו לב לניסוח, היא לא טעות, היא פשוט לא מתאימה), מעולה! למדתן מה לא.. זה רק אומר שאתן קרובות יותר למצוא את הכן.
תהיו בהקשבה עצמית, תתבוננו על הילד שלכן, שחררו גוגל ועצות בגרוש (צריכות עזרה? לכל תחום יש אנשי מקצוע שהוכשרו לתת מענה) ותסלחו לעצמכן.
מי שמפסיק ללמוד, גם מפסיק להתפתח, ואי אפשר ללמוד בלי לעצור לפעמים, בלי ללכת צעד אחורה לפני שאפשר לקחת צעד קדימה.
תסתכלו על הילדים שלכן.. כמה פעמים הם לא הצליחו לעלות לשש ולזחול? כמה פעמים נפלו עד שלמדו ללכת? אז הם טעו?? ברור שלא.. למה אנחנו רואות את תהליך הגדילה שלהן כהגיוני, כבטוח, כמפתח ואת שלנו במונחים ככ צרים כמו כשלון או הצלחה?
לכל בעיה יש פתרון.. נתקעתן? אני פה!
