למי למי יש יותר כבוד
עודכן: 16 בנוב׳ 2020
כשהייתי בהריון עם הילד הרביעי שלי, התגובה הראשונה והנפוצה ביותר שקיבלתי מהסביבה הייתה: "כל הכבוד"!
מודה לא הבנתי מה הקשר בין האמירה למצב הנוכחי אבל אמרתי יפה תודה.
כמה פעמים ביומיום שלנו, אנחנו זורקות את המילים: "כל הכבוד", "יופי", "נהדר", "מקסים" כפידבק למעשים או מילים של הילדים שלנו?
מלא!
הילד בא להראות לנו ציור שהכין והתגובה שלנו: "איזה יופי"!
תגובה כזו לא ממש אומרת לילד כלום, מה יופי? מה היה יפה בעינייך?
תחשבו עליכן רגע בעבודה.
אתן עושות משהו משמעותי שהצליח, אתן יכולות לשמוע מהבוס שלכן "כל הכבוד", ואתן יכולות לשמוע ממנו שהנוכחות שלכן במשימה הזו, הייתה קריטית ומשמעותית, שהיכולות שלכן והמקצועיות היו פקטור משמעותי וחשוב להצלחת המשימה, ושהוא שמח וגאה שייש אנשים עם כישורים כמו שלכן בצוות שלו.
איזה פידבק משמעותי יותר עבורכן? איזה פידבק יעלה את המוטיבציה שלכן ואת תחושת הגאווה?
הילד הגיע עם ציור, תעצרו שנייה, תהיו נוכחות. תתייחסו לצבעים, לקווים, לקישוטים שבחר להוסיף, למיקום של הציור על גבי הדף.. תנו לו פידבק משמעותי, כזה שינפח לו את החזה ויגרום לו להרגיש שאתן רואות אותו, הרי זו הייתה המטרה שלו מלכתחילה.
הילדים שלנו לא צריכים פידבק חיצוני כמוטיבציה לפעולה, זוהי תחושה נרכשת.
תינוק מתהפך לא בשביל הכפיים, אלא כחלק מההתפתחות התקינה שלו ומהמוטיבציה הפנימית שלו להתקדם.
אם נבחר את המילים שלנו, את התגובות שלנו, נוכל לעודד את הילדים שלנו לפעולה מתוך סקרנות ומוטיבציה פנימית, ולא מתוך צורך להוכיח את עצמם מולנו ולא על מנת לרצות אותנו.
אם התגובה שלי לילד שלא הסכים לסדר את המשחקים שלנו תהיה: "זה מעציב אותי", אני מסתכנת בהפיכת הילד שלי, לילד מרצה, ולהפוך אותי למאושרת או מרוצה זה ממש לא התפקיד שלו.
אם התגובה שלי תהיה אובייקטיבית ומשמעותית עבורו, שתדבר על היכולות שלו, החוזקות, העובדה שאני מאמינה בו ושאני סומכת עליו, תהיה לו מוטיבציה להנעה לפעולה ללא ריצוי.
לדוגמה:
אובייקטיביות- אני רואה שלא סדרת את המשחק.. זה יקשה עליך לשחק בו בפעם הבאה, כי יהיו חסרים חלקים.
משמעותית- שחקת בכוחות עצמך המון זמן, שמחה שנהנית, עכשיו תסדר הכל חזרה כדי שתוכל להנות מהמשחק הזה גם מחר/אחכ.
שימוש בחוזקות שלו ותחושת מסוגלות- אני שמחה לראות שנהנית מהמשחק, אני סומכת עליך שעכשיו תסדר הכל חזרה, כדי שתוכל להמשיך להנות מהמשחק הזה גם מחר.
הדרך לגידול ילדים עצמאים, סקרנים שיודעים שהם בעלי מסוגלות מתחילה כבר בינקות.
אם התינוק שלנו מתאמץ כדי להגיע למשחק ואנחנו מייד מגישות לו את המשחק, פגענו בתחושת המסוגלות שלו ועל הדרך גם במוטיבציה שלו לזחול/להתהפך/להעמד/ללכת.
אם נגיב מתוך אמונה ביכולות שלו ונכיר במאמץ שלו, ניתן לזה מקום (מי אמר שהכל צריך להיות קל?) ונחזק את המאמצים שהוא עושה בצורה אובייקטיבית ועם ערך מסוגלות (אני רואה שאתה מאוד מתאמץ להגיע לרעשן.. זה נהדר שאתה מושיט אליו ידיים, אני בטוחה שאתה יכולה להגיע אליו, נכון זה לא פשוט, אבל אני יודעת שאתה יכול), נקבל תינוק בעל מוטיבציה, בעל ערך מסוגלות ועצמאות.
אז איזה אדם אתן רוצות לגדל?
