אמאל'ה אני אמא
מזל טוב!
עד עכשיו כמעט שנה, התעסקת בהריון, התפתחות העובר, התחושות שלך, המראה שלך, חלקנו מתמודדות עם כאבים ואי נוחות, אבל כל כולנו מכווננות לידה, אנחנו קוראות על הלידה, על השלבים המקדימים, איך מזהים צירים, כן דולה לא דולה, לידה טבעית? אפידורל?
חלקנו צריכות גם להתחבט בין קיסרי ללידה נרתיקית ועוד.. אבל כמה מאתנו חושבות או עסוקות ביום שאחרי?
אז זהו שאנחנו לא.. ואז זה קורה, אצל רובנו ככ שונה ממה שדמיינו או תכננו שיהיה, אבל בסופו של דבר אנחנו יולדות, ואחרי כמה ימים מגיעות הביתה עם בן אדם חדש, שייש לו מגוון של צרכים ודרך אחת להביע אותם: בכי.
התינוק המתוק שלך, עד לפני כמה דקות/שעות/ימים, היה במקום האידיאלי עבורו: טמפרטורה מושלמת (אין חם/קר), תמיד שבע, אינו חווה כאב, נרדם ומתעורר כרצונו, יש לו אצבע למצוץ אותה ולהרגע, יש לו את רחש מחזור הדם שלך ופעילות המעיים כדי לדעת שהוא לא לבד, ומדי פעם הוא גם שומע אתכם.
ברגע אחד המציאות שלו משתנה, הוא נחת במדינה זרה, הוא נחשף לתנאים קיצוניים שלא הכיר: אורות חזקים (ראית איזו תאורה יש בתינוקייה, בחדרי הניתוח בחדרי הלידה לפעמים?), רעש, סוגי מגע, כח המשיכה (עד עכשיו הוא צף), תחושה של סוגי בד וחיתול פלסטיק וכמובן: רעב, צמא, קור, חום, בהלה, עייפות ועוד..
אז הוא בוכה, הוא מבקש עזרה, הוא רוצה לדעת שאת שם, איך הוא יודע? הוא מזהה את הריח שלך, הוא מכיר את הקול שלך, אתם מחוברים.
ואני יודעת שזה מוזר, אבל גם את מכירה אותו.. הוא איתך כבר 9 חודשים.
אז קודם כל תסמכי על עצמך! תקשיבי לקול הפנימי, האינטואיציה שלך, היא תכוון אותך ולא גוגל.
אף אחד לא מכיר את הילד שלך יותר טוב ממך, גם לא רופא הילדים שתפגשי שאולי ישלול תחושה שלך, או יבטל מחשבה שלך.
השלב הראשוני בהורות דורש סבלנות ולא רק ממך, גם מהתינוק שלך, הוא צריך להסתגל ואנחנו רוצות שהוא יעשה את זה, כמה שיותר קל, נעים ובטוח.
בשביל זה אנחנו צריכות להיות שם בשבילו, אם הוא צריך "לגור" עלייך בשלב הראשון, אז זה מה שהוא צריך.
עד גיל חצי שנה, יש צריך לא רוצה..
הוא צריך ידיים, הוא לא רוצה ידיים.
הוא צריך להרגיש חום גוף, הוא לא רוצה להרגיש חום גוף.
אי מענה לצרכים האלו, ייצר חסך במערכת העצבים ואז נקבל פעוט שלא מפסיק לבקש את מה שנחסך ממנו (זה ה"יתרגל לידיים" שהסבתות מדברות עליו)
כן זה נורמלי שהוא לא יסכים לרדת מהידיים שלך, תעזרי במנשא, זה קסם.
כן זה נורמלי שכשהוא לא מרגיש שאת נוכחת הוא יבכה (הוא נבהל), השאירי אותו לידך.
כן זה נורמלי שהוא לא יצליח להרדם לבד (הוא לא מכיר מציאות כמו זו שאנחנו חיים בה), השתמשי במגע, קול, תנועה כדי לעזור לו.
כן זה נורמלי שתהיה מותשת, את לא ישנה עוד מההריון, וגם מנטלית את עייפה.
כן זה נורמלי שתהי מוצפת רגשות- החל משמחה ועד כעס ועצבות.
כן זה נורמלי לבקש עזרה כשאת מרגישה שזה יותר מדיי, בין אם רגשית או פיזית- לא זה לא הופך אותך לחסרת יכולת.
כן זה נורמלי שגם 4 חודשים אחרי לא תלבשי את הסקיני שלבשת קודם (תקראי פוסט שלי שנקרא מתי אחזור לעצמי)
תדאגי לסביבה תומכת, תוודאי שייש לך אוכל טעים, מזין ונגיש, שחררי נורמות תרבותיות: בית ואמא מתוקתקים מהשנייה שחזרת אל הבית (וזו רק דוגמה אחת לצערי) ותקראי כמה שפחות עצות בגוגל.
וכשייש לך ספק, אז אין ספק, דברי עם איש מקצוע, קבלי כמה חוות דעת אם צריך, היי שקטה.
התקופה הזו נגמרת ככ מהר, ואחכ חיים שלמים מתגעגעים אליה.. אז תהני!
בתמונה: ליטל ונוגה באחד ממפגשי הבית הפתוח, רגע של מנוחה
